ע"פ 4111/08
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט י' דנציגר
המערער:
רמי הרשנזון
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בע"פ 40243/07, מיום 3.4.08, שניתן על ידי כבוד השופט דר' עודד מודריק
תאריך הישיבה: ב' באלול התשס"ח (02.09.08)
בשם המערער: עו"ד רענן צפניה
בשם המשיבה: שרות המבחן למבוגרים: עו"ד דותן רוסו
גב' ברכה וייס
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי בתאריך 10.8.07, בשעות הלילה, בילה המערער במועדון שם נתגלע ויכוח בינו לבין אחד הנוכחים. כאשר עשה המתלונן את דרכו אל מחוץ למועדון, הוא שב ופגש את המערער שהתחיל לקללו, ובהמשך דקר אותו באמצעות מכשיר חד בבטנו, באמה השמאלית ובשורש כף יד ימין.
בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-15 חודשי מאסר, 15 חודשים מאסר על תנאי, וכן חויב לפצות את המתלונן בסכום של 1500 ש"ח.
המערער, הסבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו, משיג בפנינו כנגד העונש, תוך הפנייה לפסקי-דין שניתנו בעניינם של נאשמים, שלהשקפתו, חומרת מעשיהם עולה על זו שיוחסה לו.
אין בידינו להיעתר לערעור. המערער, אדם צעיר, חטא בעבירת אלימות שתוצאתה היתה עלולה להיות חמורה פי כמה מזו שהתרחשה בפועל. על מחלוקת של מה בכך, הוא הגיב באלימות שאינה יודעת גבול, תוך שהוא דוקר ושב ודוקר את יריבו. על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, וכך ראוי לנהוג גם נוכח העובדה שהמערער חטא בעבירות נפוצות, עליהן אנו מתבשרים חדשות לבקרים, כאשר בילוי לילי במועדון מסתיים לעתים בפציעה קשה ולעתים אף באובדן חיי אדם. עם תופעה זו של אלימות מתפשטת אין להשלים, ואת אלה החוטאים בה נכון לשלוח אל מאחורי סורג ובריח הן כדי להרתיע את היחיד, והן כדי לשגר מסר לרבים. ככל שבית משפט זה או אחר נהג בדרך שונה, הוא סטה מהלכות שיצאו מבית משפט זה, ומטבע הדברים שאין להפוך את החריג לכלל על פיו נוהגים.
אשר על כן, הערעור נדחה.
ש ו פ ט
השופט י' דנציגר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטיין:
א. מקובל עלי פסק דינו של חברי השופט לוי. אמנם בא כוחו המלומד של המערער לא הניח טענה שלא טען בגדרי דין ורחמים ואף ימי הסליחות - אך גם הוא לא כיחד, כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא אינה חריגה. בית משפט זה כבר כמעט ניחר קולו משקרא בגרון ולא חשך, כנגד המנהג שבא למדינה לצאת לבילוי חמוש במכשיר חד; והרי מי שאין מכשיר כזה בידו, מברג, סכין או דוקרן, מועדותו לפגוע בזולת קטנה לאין שיעור. ואכן, מציאותו של החפץ החד בידי המערער איפשרה לסכסוך של מה בכך להסתיים בדקירות. אין לבתי המשפט מנוס משימוש במאבק בכגון דא במכשיר שבידם, הוא הענישה במאסר בפועל. בע"פ 8597/07 זועבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נזדמן לי לומר: "יש בסופו של יום מגמה ברורה בפסיקתו של בית משפט זה והיא נובעת מצרכי הזמן והמקום, לתרום אותה תרומה שיכול בית המשפט להרים למאבק בתופעת הסכינאות, מעין 'מכת מדינה', על-ידי יחס מחמיר...". אזכיר כי למערער, בן 22 שנה, גם עבר פלילי מסוים שהביא בית המשפט קמא בחשבון. על כן אין מקום להתערבות בתוצאה העונשית.
ב. עם זאת אבקש להסב תשומת הלב לעניין אחד. שירות המבחן למבוגרים, בתסקירו בבית המשפט קמא, ציין כי המערער, שגילה תובנה לבעיותיו, החל בטיפול פסיכולוגי פרטי, גם אם טרם נטל אחריות מלאה; הומלץ, נוכח גילו הצעיר והסיכון בהידרדרות, לשבצו בבית סוהר שיקומי כמו צלמון או חרמון. בית המשפט קמא בגזר הדין ציין, כי למערער "אין 'עומק עברייני', ועדיין אפשר שבעזרת טיפול פסיכולוגי ונכונות רבה מצד הנאשם והסובבים אותו, ישונו אורחות חייו לטובה". בתסקיר המעדכן שקיבלנו נמסר כי המערער, שהחל בריצוי עונשו באפריל 2008, שובץ בבית הסוהר צלמון מ-2.7.08, קרי, חודשיים חלפו בתהליכי מיון ומעבר בבית הסוהר "ניצן". נאמר, כי תפקודו של המערער במאסר תקין, הוא מעוניין בהשתתפות בקבוצה טיפולית, אך הקבוצה תקלוט חברים חדשים רק לאחר החגים, ולכן לא יוכל להשתתף בה כיוון שבדצמבר יתייצב בפני ועדת השחרורים; זו תבנה תכנית טיפולית בשיתוף הרשות לשיקום האסיר. באת כוח שירות המבחן חזרה בפנינו על האמור והסבירה את התמשכות ההליכים.
ג. (1) לטעמי, במבט שמעבר לתיק זה, ובודאי כשהמדובר בתקופת מאסר קצרה יחסית - כאן 15 חודש - ויש פוטנציאל לטיפול, ראוי לעשות כל מאמץ לקצר את הליכי המיון, כך שהאסיר יוכל להפיק תועלת מן הטיפול במהלך מאסרו. כדאי ששירות בתי הסוהר, האמון על כגון דא, יתן דעתו לכך, ואני מאמין כי האמור תואם את גישתו.
(2) ולנידון דידן אוסיף, כי גם אם יהא המדובר בשחרור על תנאי, למשל, בינואר 2009, הנה מן החגים ועד אז יוותרו חודשיים-שלושה, שאף הם אינם זמן מבוטל לעניין טיפול. המדובר באדם צעיר שחייו לפניו וכל שביב תובנה, טיפול ולקח טוב הם אינטרס הציבור, בנוסף להיותם אינטרס שלו. דברים אלה אינם באים לגרוע מפסק דינו של חברי אלא להוסיף עליו.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.ניתן היום, ג' באלול התשס"ח (03.09.08).
